יום שני, 29 בינואר 2018

כן, גם אני

מאז שהתחיל קמפיין #METOO התחושות שלי השתנו כל הזמן. היו ימים שרק רציתי לקרוא עוד ועוד עדויות, והיו ימים שזה הציף אותי לחלוטין.
אבל דבר אחד ידעתי שאני לא רוצה לעשות. לא רציתי לכתוב שוב על ה"חוויות" שעברתי. דיברתי על זה כל כך הרבה בסיטואציות שונות, והפעם פשוט לא הרגשתי את הצורך להציף את זה שוב.

היום בבוקר גיליתי שידיד טוב ואדם שאני מעריכה מאוד, פתח את הנושא בטוויטר והחליט בין השאר לכתוב מנקודת המבט של נשים.
היוזמה הזו ריגשה אותי מאוד, ובעיקר התרגשתי לקרוא את הציוצים הראשונים שהתחילו את הכול. כי אדם פשוט הצליח לנסח את כל מה שאני חושבת ומרגישה בצורה הכי מדויקת שאפשר [מומלץ לחוץ על הקוביה של טוויטר ולקרוא שם את כל השרשור].
רק בשנים האחרונות התחלתי להבין שהחוויה היומיומית של גברים ושל נשים היא חוויה כל כך שונה. ברור שכל אדם הוא אינדיווידואלי, וחוויה של גבר אחד שונה מחוויה של גבר אחר, וחוויה של אישה אחת שונה מחוויה של אישה אחרת. ועדיין, אם אני עושה הכללות דיי גסות, או מתייחסת לתופעה נרחבת, אז כן, החוויה הזו שונה.
בגיל צעיר אומנם מלמדים גם בנים וגם בנות לא לדבר עם זרים, אבל ככל שהתבגרתי התחלתי לחשוב פעמיים, שלוש וארבע על דברים שהם יומיומיים וטריוויאלים. וכן, אין שום ספק שאני לוקחת הרבה מקדמי הגנה. אין ספק שאני נזהרת יותר מדי, שאני חושדת יותר מדי. ואולי יש אנשים שיבחרו לקרוא לזה "היסטרית", כנראה כי הם לא באמת מבינים מה זה אומר לשמור על עצמך ברמה כזו.
זה בא לידי ביטוי בדברים פשוטים וקטנים, כמו לחשוב פעמיים אם אני רוצה לחזור מת"א בלילה, ואם כן- באיזו תחנת רכבת לרדת כדי לעצור מונית. כי תחנה אחת יותר קרובה, אבל בתחנה הרחוקה תמיד יש אנשים והסביבה נעימה יותר. ואם אני צריכה לנסוע בקווי לילה, אז אני משתדלת לעלות ראשונה ולשבת קרוב לנהג. האם מטרידים יותר בקווי לילה? אין לי מושג, יש מצב שלא. אבל אם מישהו הרשה לעצמו לשבת לידי ולשלוח ידיים, באמצע היום כשהאוטובוס מלא, אז אני מעדיפה לשבת ליד הנהג בשביל להרגיש קצת פחות פגיעה.
וזה ממשיך בדילמה איפה לשכור דירה, ונגמר בהחלטה לשלם 500 שקל יותר על דירה פחות מוצלחת, רק בגלל שהיא נמצאת באזור שנחשב "פחות בעייתי". ראיתי כמה דירות מדהימות וזולות יחסית, אבל הן היו באזור שידעתי שאני לא ארגיש בטוחה להסתובב בו בשעות החשכה. וכדי לא להגביל את עצמי ואת סדר היום שלי, החלטתי לשלם יותר ולקבל פחות, רק בשביל תחושת ביטחון. האם יכול להיות שהתחושה הזו מזויפת? בהחלט. האם יכול להיות שהייתי שוכרת דירה באזור השני, ובכל זאת הייתי מרוצה ובטוחה? בהחלט. אבל וואלה, פחות בא לי לבדוק את זה.
וזה ממשיך בצורה שבה אני מתנהגת באתרי היכרויות. בשבועות הראשונים הייתי עם ראש פתוח, הגבתי לכל אחד שפנה אלי וחשבתי שיהיה מגניב להכיר אנשים חדשים, ושום דבר רע לא יצא מזה. בפעם הראשונה שהטרידו אותי מינית נפגעתי, התעצבנתי, המשכתי הלאה. וככה גם בפעם השנייה והשלישית. ובפעם הרביעית רק התעצבנתי, ובפעם ה-20 הגבתי באדישות מוחלטת. אבל מתחת לפני השטח זה גרם לי להיזהר הרבה יותר, ולחשוב חמש פעמים מה אני מספרת על עצמי. אני כבר לא מרגישה בנוח להגיד באיזו פקולטה אני לומדת ובאיזה רחוב אני גרה. אין שום סיכוי בעולם שאני אאפשר לגבר לאסוף אותי לדייט הראשון [וכנראה שגם לא לדייט השני והשלישי]. האם זה מוגזם והיסטרי? בהחלט.
אין לי שום ספק שרוב הגברים שאני מכירה באתרי היכרויות הם גברים נורמליים לחלוטין, בלי שום כוונות זדון. אבל אני לא רוצה לקחת את הסיכון. כי היה את הבחור ההוא שלא הפסיק להתקשר ולשלוח הודעות, כי הוא נורא התאכזב שסירבתי לשכב איתו אחרי הדייט הראשון [שהיה איום ונורא ולא רק שלא רציתי לשכב איתו, רציתי לבנות מכונת ולהזהיר את עצמי לא לצאת לדייט הזה]. או בחור אחר, שנשמע ממש נחמד בטלפון, ובדייט עצמו הבנתי שאין שום חיבור ואין לנו על מה לדבר, וכמעט נרדמתי משיעמום. וכשניסיתי לסיים את הערב וללכת הביתה, הוא התעקש ללוות אותי לתחנת האוטובוס, ואז התעקש לנשק אותי. וכשנרתעתי אחורה הוא ניסה שוב. וכשהוא שלח לי הודעה ביום למחרת ואמרתי בעדינות שאני לא מעוניינת, הוא התחיל לקלל ולאיים. ואני רק הודיתי לעצמי על זה שהקשבתי לאינסטינקטים ההיסטריים שלי ולא הסכמתי שיבוא לאסוף אותי, ולכן הוא לא יודע איפה אני גרה.

והדברים האלה? הם רק קצה הקרחון. ואני בטוחה שרוב הבחורות שיקראו את זה בכלל לא ירימו גבה, כי גם הן ככה וזה היומיומי והשגרתי והרגיל שלהן. אבל זה באמת לא צריך להיות ככה. אני לא צריכה לחשוב פעמיים אם לצאת לפאב, אני לא צריכה לעצור ליד הדלת כדי לוודא שלקחתי גז מדמיע [שברגע האמת כנראה לא יעזור לי, כי גם ככה לוקח לי 7 דקות שלמות לשלוף אותו מהתיק].

אני יודעת שהקמפיין של #METOO עורר הרבה זעם, והרבה אמירות של "אבל לא כל הגברים סוטים ואנסים". וזה ממש נכון, רוב הגברים הם אנשים נורמטיביים לחלוטין שבחיים לא יחשבו לפגוע באף אחת או באף אחד. וזאת בכלל לא הפואנטה של הקמפיין, לדעתי לפחות. הפואנטה היא להראות שרוב הנשים חוו הטרדות מיניות בחייהן [וחלקן חוו אירועים קשים הרבה יותר], וזה מצב שלא יכול להימשך, והוא גם לא יכול להיות "רק בעיה של נשים". אנחנו כחברה חייבים להעביר את המסר שזה לא מקובל להטריד מינית, בשום מצב ובשום צורה. ומי שמטריד מינית הוא לא "סתם מוזר" או "די נו זה רק חוש ההומור שלו, הוא לא התכוון בכלל" וגם לא "אז מה אתן רוצות, שיפסיקו להתחיל עם נשים בעבודה?". מי שלא רואה את ההבדל בין להתחיל עם מישהי לבין להטריד אותה, ובכן, אולי עדיף שבאמת יפסיק "להתחיל" עם נשים, בעבודה ובכלל.
אני חושבת שהקמפיין הזה עשה גם משהו נוסף, הוא נתן לנשים הזדמנות לדבר. ולא רק לנשים, בזכות הקמפיין אסף הראל דיבר על מורה בתיכון שהטריד ותקף מינית עשרות תלמידים [מוסיפה כאן לכאורה בשביל הכסת"ח]. המונולוג המרגש הזה כנראה לא היה יוצא לאור אחרת.
ואני יודעת שבשבילי, הרגע שבו התחלתי לדבר על כך שהוטרדתי מינית, היה הרגע שבו התחלתי להחזיר לעצמי את הביטחון ואת תחושת הכוח, והתחלתי להחלים באמת.

ולסיום... דברים כמו הציוצים של אדם, וכמו הרבה אמירות חיוביות ומעצימות של גברים אחרים סביבי, מזכירים לי שיש עוד הרבה אנשים טובים בעולם הזה. וזה בהחלט מחזק עבורי את האופטימיות.




תגובה 1:

LinkWithin

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...